הרשמה

ביקורת סרט: "אמא!" - משל קולנועי קודר ומהפנט

אמא יקרה לי: הסרט שמסעיר את העולם סוף סוף עלה היום לאקרנים בארץ באופן רשמי. הנה מה שחשבנו עליו.

סרטו החדש של הבמאי השנוי במחלוקת דארן ארונופסקי ("המבול"), הוא אלגוריה קולנועית מרומזת ומתוחכמת שהופכת בהדרגה למופע אימים מותח, מבהיל ומעורר מחשבה.

באחת הסצנות המקסימות ביותר ב"לה לה לנד", מסביר סבסטיאן (ראיין גוסלינג) למיה (אמה סטון) על מוזיקת הג'אז. המילים יוצאות מפיו בתשוקה אין קץ ועם אהבה אינסופית לתחום שהוא כל חייו. האופן הנלהב בו הוא מדבר ומציג את הדברים, מעוררים אצלה תהליך התאהבות איטי בז'אנר מוזיקלי שעד עכשיו הייתה קרה אליו. ניתן להקביל את הדבר גם אל יוצר הסרט, זוכה האוסקר דמיאן שאזל, שבשני סרטיו הראה שוב ושוב כמה תשוקתו לג'אז גדולה. עד כמה מדובר בחלק בלתי נפרד מאישיותו.

הקולנוען דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "ברבור שחור"), הוא יוצר שללא ספק היווה השראה לשאזל בעת יצירת "וויפלאש", וגם לו - יש ערגה ניכרת לתחום מסוים מאוד. בעוד אצל שאזל מדובר בתחום נגיש, זה המוזיקלי, ארונופסקי מרבה לעסוק בתחום רגיש - אמונה על שלל גווניה. זה נושא שחזר בצורות שונות גם ביצירת המופת הלא מספיק מוערכת שלו "המעיין" מ-2006, וגם בסרטו הקודם "המבול". לקולנוען המבריק והשנוי במחלוקת הזה יש להט בלתי-מתפשר כלפי דתות ואמונה, והוא מתמיד לדבוק בו עד הסוף. להציג את האמת והחזון שלו מבלי להתייפייף או להעמיד פנים.

הודות לכך, אין זה מפתיע שסרטו החדש "אמא!", התקשה למצוא חברת הפצה בתחילת הדרך (20th Century Fox איתה מרבה ארונופסקי לעבוד דחתה את התסריט), עד ש"פראמאונט" העזה להיענות לאתגר. וגם אנשיה, השתכנעו בעיקר מפני שהתלהבו מהקאסט. כזה הוא ארונופסקי, יוצר בעל חזון. יש שיגידו יומרני, מנופח חשיבות עצמית או סתם גרוע - וזה בסדר, שיגידו. ואולם, דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו - אולי בעצם שניים - הוא היה ועודנו קולנוען אמיץ ומקורי. כזה שלא נכנע לתכתיבים הוליוודים ועושה את הסרטים שהוא רוצה לעשות, אלו שנותנים במה לעולמו הפנימי העשיר, לתשוקה שלו - וכך גם הפעם.

בקצרה - כי במקרה הזה יותר מתמיד עדיף לדעת כמה שפחות - "אמא!" מספר על זוג אוהבים שחי בבית שקט באמצע שום מקום. את האישה מגלמת ג'ניפר לורנס והגבר הוא חוויאר בארדם ("סקייפול"). מערכת היחסים של השניים עומדת למבחן כשצמד זרים - בגילומם של אד האריס ("ווסטוורלד") ומישל פייפר ("פני צלקת") - מגיעים לביתם ובהדרגה מערערים את היציבות השברירית של חייהם. את שאר האירועים וההתפתחויות בסרט עדיף לחוות ולהרגיש לבד. כי לפני הכל, מדובר ביצירה אניגמטית ומרומזת, כזו שנבנית בהדרגה ומתנהלת יותר כמשל קולנועי מאשר כסרט פשוט.

זה הוא גם האופן בו ראוי להסתכל על הסרט, שכן התבוננות פשטנית עליו תגרום לפספוס כוונת המשורר. "אמא!" הוא סרט של רעיונות, סמלים, דימויים, מחשבות - העלילה הפעם היא רק אמצעי, כלי עזר כדי להעביר את הגיגיי מוחו הקודח של היוצר אל הקהל. את הלקחים אותם הוא שואף ללמד. אם זה באופן אותנטי, כואב ולעיתים אף מוקצן - או מוקצן מדי (סצנה קשה אחת במיוחד) - ארונופסקי רוצה לעורר מחשבה, לשנות אותה ואף להניע לפעולה. הוא רוצה ליצור תגובה אצל צופיו וכדי לעשות זאת הוא מכה, בועט ולא נותן כמעט רגע של מנוחה.

למעשה, כבר מתחילת הסרט ברור כי החוויה עומדת להיות שונה מהרגיל, אך בהיעדר יכולת לספר אודותיה מבלי להיכנס לטריטוריית הספוילרים, אומר בפשטות כך: תראו את הסרט הזה. בין אם תמנו על אוהביו או שונאיו, סביר להניח כי בצאתכם ממנו לא תוכלו להישאר אדישים אליו. חוץ מזה, מדובר גם ביצירה מותחת, ששומרת על אווירה מסתורית ומטילת אימה לכל אורכה.

לכך גם תורמת העובדה שלסרט אין פסקול, אין אי-אילו צלילים שעשויים להשפיע על הרגש. הסרט מותיר את ההתמודדות מולו אישית ועירומה. כך, בדומה ל"ארץ קשוחה" - שאגב, גם בו מככב חוויאר בארדם שאף זכה על תפקידו המופתי באוסקר - מתקבלת תחושה של פאניקה. לחץ שהולך ומתגבר לו בהדרגה עד שבאמת נעשה קשה להתמודד עם המתרחש על המסך. גם זו בחירה מעניינת מצדו של ארונופסקי, שעבד יחד עם המלחין המוכשר יוהאן ג'והנסון ("המפגש", "סיקאריו") על הסאונדטראק, אשר בסופו של דבר נגנז.

אם היה ערך מילוני להגדרה "סרט שהוא לא לכל אחד", הפוסטר של "אמא!" צריך היה להופיע ישר לצדו. זוהי חוויה מטלטלת שדורשת סבלנות, עירנות וחשיבה מחוץ לקופסה - על אלו היא מתגמלת בסופה בענק, גם אם בצורה קשה, קיצונית ואולי אף מדכדכת. זו יצירה אמיצה של קולנוען דגול ומנוסה, שיודע מה הוא רוצה לעשות ומבין איך לשחק עם חוקי המדיום הקולנועי כדי להגשים זאת. בסיומה, ניתן לפרש אותה במספר דרכים שונות, דבר שנדמה כי לאחרונה - בימים בהם "מז"ל טוב" שולט בקופות ביד רמה - ניתן לומר על פחות ופחות סרטים. מזל שיש יוצרים שעדיין הולכים בכל מחיר עם האמת שלהם, עם האש הבוערת בתוכם; עם הרצון ליצור לא תוך היכנעות לתכתיבים הוליוודים, כי אם על-ידי תשוקה המגיעה ממעמקי נפשם. מזל שיש את ארונופסקי.

רותם סופר - כתב קולנוע וטלוויזיה

רותם סופר - כתב קולנוע וטלוויזיה

משחק על: PC

בחיים לא תנצחו אותי ב- Team Fortress 2

המשחק שהגדיר לי את הילדות: Jazz Jackrabbit 2, Crash Bandicoot 3

כשאני לא משחק אני: בטח בקולנוע

מסר לעולם: אל האינסוף ומעבר לו

צפיה בכתבות צוות תוכן צור קשר

תגובות

  1. 1

       | פורסם ע"י  

     

יש להתחבר כדי להתחיל דיון