הרשמה

ביקורת קולנוע - "בירדמן"

בדרך להגשמה עצמית צריך להפוך ליותר מגיבור על

בשנים האחרונות אנו רואים גדילה עצבנית של סרטי "גיבורי על", ובשנים הקרובות הטרנד ימשיך עם להיטים כמו "הנוקמים 2", "סופרמן נגד באטמן", "אקסמן: אפוקליפסה" ואפילו "אנטמן" המסקרן. אולם, "בירדמן" (Birdman) בכיכובו של מייקל קיטון הוא היוצא מן הכלל – סרט הגיבורי העל המיוחד והשונה ביותר שתראו ב-2015, מסע להגשמה עצמית עטוף במסע להרס עצמי. אם זה נשמע לכם משעמם, ייתכן מאוד שגם הסרט עצמו ישעמם אתכם. כדי ליהנות ממנו תצטרכו להשקיע מעצמכם כדי להבין אותו, גם בזמן הסרט וגם לאחר הצפיה. למעשה, אני בטוח שאחרי צפיה שניה ושלישית אני אגלה לא מעט מסרים נסתרים ונקודות מעניינות למחשבה אבל בואו נישאר בינתיים עם הבייסיקס.

בין ציפור לעטלף

"בירדמן" מספר על שחקן קולנוע מזדקן שהתפרסם בכל העולם בזכות גיבור העל שכיכב בעבר: בירדמן. העובדה שמייקל קיטון משחק את הגיבור הזה היא למעשה בדיחה עצמית מתוחכמת. לפני ג'ורג קלוני, ואל קילמר וכריסטיאן בייל, הגרסה הקולנועית של הגיבור באטמן היה לא אחר מאשר מייקל קיטון. ב-1989, קיטון כיכב בתור באטמן ומחק מעל 20 שנים של טעם רע בפי המעריצים, שנשאר מהשחקן הקודם של באטמן – אדם ווסט שכיכב את האביר-הלא-כל-כך-אפל ב-1966. קיטון זכה לפרסום עצום בעקבות שני סרטי הבאטמן שכיכב בהם, ומאז לא ממש הצליח לשחזר את ההצלחה עם אף תפקיד אחר. זהו בדיוק הסיפור של ריגן תומסון, השחקן שעומד מאחורי "בירדמן": במקום להמשיך לרצות את הקהל דרך סרטי "בירדמן" נוספים, ריגן החליט לפנות לתחום התיאטרון והשקיע הון תועפות בהצגה בכיכובו. הוא יעשה הכל כדי להוכיח שיש בו יותר מבירדמן.


מה מתחבא בפנים - גיבור על או מחלה נפשית? או אולי שניהם?

ההצגה נמצאת ימים ספורים לפני הבכורה, אבל שום דבר לא ממש עובד לטובתו של ריגן: השחקן הראשי שלו לא יודע לשחק והמחליף שלו, מייק שיינר (אדוארד נורטון) הוא דושבג שעושה מה שהוא רוצה בלי לחשוב על ההשלכות; הבת שלו, סאם (אמה סטון) שונאת אותו כי הוא אף פעם לא היה אבא מתפקד; הסוכן שלו, ג'ק (זאק גליפינקיס) מנסה לכבות את כל השריפות אבל לא מצליח להתמודד עם הכל בבת אחת; ואם כל זה לא מלחיץ מספיק – בירדמן, הגיבור של ימי העבר, נותר בראשו של ריגן בתור קול ציני וחסר אמונה, מפציר בו להפסיק עם השטויות האלה של התיאטרון ולחזור לככב את הגיבור המכונף בסרט חדש.


זאק גליפינקיס בתפקיד לא מספיק חשוב
 

לאן יוביל המסע – הרס עצמי או הגשמה עצמית?

ריגן מנסה הכל כדי לשנות את מה שאנשים חושבים עליו ולהגשים את עצמו סוף סוף, אבל כשכל דבר אפשרי משתבש וכשכל העולם בטוח שההצגה תהיה כישלון – מה יכול למנוע ממנו לשקוע עמוק יותר בשיגעון והרס עצמי? זהו בעצם המסר, או יותר נכון הדילמה, שמתחבאת מתחת לפני השטח במשך כל הסרט. בתור אמן, כמה עמוק בשיגעון צריך לשקוע כדי להצליח? כמה זה רחוק מדי? האם צריך לאמץ את הקול של בירדמן או לדחות אותו לחלוטין? ואם לוקחים את זה צעד אחד קדימה, האם התיאטרון יכול בכלל לספק את ריגן? או שמדובר בסך הכל בעוד נסיון מיותר להוכיח לעולם שהוא לא שחקן של תפקיד אחד? אחד הרעיונות המגניבים בסרט היה השימוש של ריגן ב"כוחות מיוחדים". האם הוא באמת יכול להזיז עצמים בעזרת המחשבה ולעוף בשמיים, או שהכל חלק מפנטזיה - אחת שעברה לפחות פעם אחת בראש של כל אחד מאיתנו? התשובה לא מתבהרת עד הרגעים האחרונים בסרט, אבל לאורך כל הדרך מצאתי את עצמי מייחל ל"התמוטטות" של ריגן, כשהוא סוף סוף יפגין את כוחותיו על כל מי שלא האמין בו. בכלל, במהלך הסרט קשה מאוד לא להריע לריגן אבל לא מתוך אהדה אלא מתוך רחמים – שיצליח כבר במשהו לשם שינוי. סוף המסע כנראה יפתיע אתכם, אבל לא לגמרי התחברתי אליו. זה מרגיש כאילו כל הסרט מוביל לנקודה מסויימת, אך בסוף קורה משהו אחר לגמרי.


פנטזיה שעברה בראש של כולנו

לא ארחיב כאן על העלילה כדי לא לספיילר יותר מדי, אבל אם היה איזשהו ספק אחרי גלובוס הזהב שקטף קיטון לפרס השחקן הקומי הטוב ביותר, הכוכב הגדול והזכור ביותר בסרט הוא לגמרי קיטון. הוא מבצע את תפקיד ריגן בצורה מעוררת השראה, אולי בגלל שהתפקיד חופף עם המציאות ואולי בגלל שהוא סתם שחקן מצוין. כך או כך, קיטון הצליח להעפיל על כל שאר השחקנים בסרט, אפילו אדוארד נורטון (שנתן הופעה לא רעה בכלל בעצמו). האכזבה בסרט, לפחות מבחינתי, היתה התפקידים של אמה סטון וזאק גליפינקיס. לשניהם אין הרבה אימפקט בעלילה, וזה מרגיש שהיו יכולים ללכת כאן על שחקנים הרבה פחות מוכרים ולקבל בדיוק את אותו תוצאה. הסרט, אגב, זכה בגלובוס נוסף חוץ מ"שחקן הקומדיה הטוב ביותר" וקטף גם את הפרס היוקרתי על "התסריט הטוב ביותר".


בקרב השחקנים המצויינים, קיטון מנצח בגדול
 

השורה התחתונה

"בירדמן" הוא אולי הדבר הכי רחוק שיש מסרט גיבורי על טיפוסי. כאן הגיבור הוא לא ממש גיבור אלא יותר כמו מחלה נפשית משולבת בשגעון גדלות, והכל ביחד יכול להיות או הרסני או מבריק – תלוי כמה רחוק הולכים עם זה. זהו סרט מהנה לקהל הנכון, ואם יש לכם נפש של אמן או שאי פעם הרגשתם שכל העולם פשוט לא מבין אתכם, יהיה לכם הרבה עם מה להזדהות. אם אתם מחפשים אקשן טיפשי ושורות מחץ ששמעתם כבר מליון פעם, "בירדמן" הוא לא בשבילכם. אבל אם חיפשתם סרט מעניין, דרמטי ומעורר מחשבה עם קצת טירוף בצד – אל תפספסו את "בירדמן".

עושה חשק לשחק ב: The Darkness

ב-The Darkness אנו משחקים מאפיונר צעיר שקיבל בעל כורחו את הנוכחות של ישות אפלה ועוצמתית. "האפלה" השתלטה על גופו אך נתנה לו בתמורה כוח עצום, וכעת הוא יוצא לנקום באלו שבגדו בו ב-Power trip שנמשך משחק שלם. אם אתם רוצים לדעת איך זה מרגיש כשיש קול אפל שמדבר אליכם בכל זמן נתון ודורש הרס ומוות, The Darkness ירגיש בדיוק במקום אחרי צפיה ב-"בירדמן".

תגובות

  1. 1

    19:54 25.01.2015 | 12ziv21 12ziv21

    אחלה ביקורת אני בעד שתמשיך עם זה

  2. 2

    19:50 26.01.2015 | oriyellow oriyellow

    הסרט בירדמן הוא סתם השלחה על מה שקורה בהוליווד- סרטים גדולים וקטנים. לצערי במקום באמת לחקור את נפש השחקן הוא סתם מפספס את זה - ובמקום לחקור מהי אהבה - כמו שהסרט מתחיל במשפט הפתיחה- הוא חוקר מהי - אהבה עצמית .. התהילה והנפילה בהליווד - פיספוס אדיר.
    למרות זאת הסרט הוא סרט של אוירה. אני נתפסתי. זה משהו שמזמן לא עשו בהוליוד ובטח לא עם קאסט שחקנים כזה.
    מבחינת אוירה הסרט הוא כמעט תאום של - כל הג'ז הזה - למי שאהב יוהב גם את זה. הסרט כנראה יקח את כל האוסקרים החשובים חוץ ממשחק שכנראה ינתן לשחקן של :משחק החיקוי - לא שזה מגיע לו - פשוט הנושא של הסרט מאוד פוליטיקלי קורקט.

  3. 3

       | פורסם ע"י  

     

יש להתחבר כדי להגיב בדיון