הרשמה

''ווסטוורלד'' עונה 1 פרק 10 ואחרון: כל סוף הוא התחלה חדשה

העונה הראשונה של סדרת המדע הבדיוני המותחת הגיעה לקצה בפרק קולנועי ופנומנלי באורך 90 דקות. הנה מה שחשבנו עליו. זהירות: ספוילרים.

פרק סיום העונה של דרמת המתח הגרנדיוזית של HBO, ענה כמעט על כל השאלות שעלו לאורכה, והעלה שאלות חדשות ומסקרנות לקראת עונתה הבאה. נתראה בסמוראי-וורלד?

"המוח הביקמרלי", שם הפינאלה של עונתה הראשונה של "ווסטוורלד", הוא חלק ממונח המתאר השערה פסיכולוגית. לפיה, המוח האנושי בשלבי התפתחותו המוקדמים, היה נתון במצב בו חולק לשני איזורים תפקודיים. הראשון, הוא זה ה"מדבר" – הקול הפנימי של האדם, שעוזר לו לקבוע את פעולותיו ומעשיו בעולם הזה. השני – הוא זה שמקשיב ומציית, פועל בהתאם לנאמר לו על-ידי הסביבה, הזולת או כח קוסמי ועליון – זהו המוח הביקמרלי. 

אם יש דבר-מה שהסדרה אותה יצרו ג'ונתן נולאן (תסריטאי "בין כוכבים" ו"עלייתו של האביר האפל") ובת זוגתו ליסה ג'וי, הוכיחה לנו בעונתה הראשונה – הרי הוא שעלינו לחשוב, להתעמק ולהיעזר בכל הכלים שעומדים לרשותנו כדי לרדת לשורשיה ולפענח את סודותיה. במילים אחרות, להגיע למרכז המבוך. זה אופיה של היצירה הטלוויזיונית הזו: באופן אירוני, לפני שהיא עוסקת בנפשות הפועלות בה – היא עוסקת ברעיונות, תיאוריות, משמעות, מטרה. היא חוקרת את טבעו של האדם ומהותו, על ידי שימוש חכם ומרתק ברעיונות פילוסופיים ופסיכולוגיים, לפני שהיא מתרכזת בדרמה ובקונפליקטים האנושיים.  

עובדה זאת, הופכת את ההתחברות הראשונית אליה למעט קשה. על אף ערכי ההפקה הגבוהים, האפיות או הפסקול משכר החושים – אותו חיבר ראמין דג'וואדי הידוע על "משחקי הכס" – ל"ווסטוורלד" הייתה בעיה אחת עיקרית. והיא יצירת חיבור רגשי וסימפתיה אל דמויותיה. אף על פי כן, מאמצע העונה ובמיוחד בפרק הסיום, היא הוכיחה שההמתנה הייתה שווה, הן בפן הרגשי והן בזה שגורם לצופה להפעיל את הראש. לאורך תשעה פרקים חיכינו: לראות את וואייט, להיחשף אל הנראטיב החדש של ד"ר פורד (אנתוני הופקינס המצוין), להבין את משמעות המבוך ולראות איך מייב משתחררת מכבליה. חומקת מהעולם המזויף אליו היא נולדה.  

אך כפי שמוכיחה שוב הפינאלה, חוזקה של "ווסטוורלד" אינו טמון בקונפליקטים בין-אישיים אפקטיביים, אלא בגילויים. לא דווקא מרעישים או מפתיעים מדי, יותר כאלו שמעוררים את המחשבה. כך למשל, בעימות הסופי בין דולורס (אוון רייצ'ל-ווד) לבין האיש בשחור - שמתגלה באופן לא-מפתיע אך מענג לצפייה כוויליאם – האחרון מתעקש שוב ושוב לגלות את המשמעות של המבוך. להבין היכן הוא ומה הוא. דולורס המסכנה לא מצליחה לספק תשובה ראויה וניצלת מידי האיש שחזר לפארק והשתנה כל-כך במשך שלושים שנים, בזכות טדי (ג'יימס מרסדן). הנפש התאומה שלה (פטליזם במיטבו).  

מעט אחרי כן, מגיע ד"ר פורד ואומר לאיש בשחור את מה שכבר אמר לו בעבר: "המבוך לא מיועד לך". הוא מסביר לו על המבוך, על ארנולד ועל תיאוריית התודעה שעומדת מאחוריו. וכך בעצם גורם לו ולנו להבין דבר חשוב: אנו מייצרים לעצמנו את המשמעות בעולם. לא בטוח שיש אלוהים, לא בטוח שיש גן-עדן או גיהינום, יתכן שאחרי המוות לא קורה כלום ויכול להיות שהמוות, הוא בעצם, כאמור – פשוט ריק, שום-דבר. על פניו של האיש בשחור מתפרשת הבעה חמורת סבר. נדמה לו כי כל זה, כל המסע הארוך שלו, היה לחינם. 

נקודה זו מבהירה תובנה מעניינת בנוגע לאיש בשחור: הוא מטריאליסט, אדם גשמי. הוא ציפה להגיע להישג חומרי, ממשי וקיים בסוף המסע ולא לאיזו היפותזה על מבנה המוח האנושי או הרובוטי. גם ד"ר פורד הוא אדם כזה, עד שמותו של חברו ארנולד בידי דולורס גרם אצלו לשינוי מסוים. פורד האמין שה"מארחים" הם שעשוע בלבד. הוא רצה להיות אלוהים. ליצור עולם בו הוא השליט היחיד, הישות העליונה. בהרבה מובנים, לאורך כל הסדרה הוא עדיין מגלומן שלא בוחל באמצעים ולא יוותר ולו על פיסה מהעולם שברא. 

אלא שפרק הסיום, ובמיוחד הסיקוונס האחרון, באים להוכיח אחרת: פורד נואם על הנראטיב החדש שלו, האחרון שייצר עבור הפארק לפני שיפרוש, תוך ידיעה מוחלטת כי לאחר שיחתו האחרונה עם דולורס היא לחלוטין עשויה לפרוץ סוף-סוף מהלופ שלה. לשמוע את הקול הפנימי שלה (בניגוד לקול המצווה, הביקמרלי) ולהרוג אותו לא מתוך ציווי, כפי שרצחה את ארנולד, אלא מתוך בחירה חופשית. הקונפליקט בין שתי ההשקפות הפילוסופיות הללו -  האחת שמייצגת בחירה חופשית והאחרת הפטליסטית, לפיה לכל אדם יש גורל – הוא אחד מאבני היסוד של הסדרה. והוא מגיע כאן לקיצו במופתיות.

דולורס שוברת את הלופ, בוחרת לפעול באופן עצמאי והורגת את הבורא שלה, האחראי לסבל הרב שחשה כל חייה. כך, פורד למעשה משלים את תוכנית העל שלו, הוא מעניק ל"מארחים" את הדבר היחיד שהבדיל בינם לבין בני האדם – בחירה חופשית. באותו הרגע, הוא גם זוכה להיטהרות, לקתרזיס: "חבר ותיק פעם אמר לי משהו שהעניק לי נחמה רבה, משהו שהוא קרא. הוא אמר שמוצארט, בטהובן ושופן מעולם לא מתו. הם פשוט הפכו למוזיקה". יוצרם והגורם הבלעדי לסבלם של ברואיו, הוא גם זה שלבסוף משחרר אותם – וגם את עצמו. פורד אולי מת, אבל היצירה האחרונה שלו, יצירת חיים אמיתיים ומודעים, תיזכר לעד.

עם זאת, יש לציין שהצדק הפואטי המתרחש בסיקוונס הסיום, עלול גם הוא להיות לא יותר מזויף. לאורך העונה פורד מוכיח פעמים רבות שהוא חכם ושיש לו תוכנית מגירה לכל דבר. גם הפעם עולות תיאוריות ויש מי שכבר גורסים כי פורד החליף עצמו ב"מארח" שבנה בדמותו – והוא זה שדיבר שם על הבמה. 

לתיאוריה הזו יש שתי ראיות הגיוניות: הראשונה, היא סופו של הפרק השביעי. בו, בזמן שברנרד רוצח את תרזה באכזריות, נצפית ברקע מכונה הפועלת בטכנולוגיה הישנה, שיוצרת "מארח" עם שיער לבן (בדומה לפורד). הראיה השנייה, היא לחיצת היד של פורד וברנרד מוקדם יותר בפרק, עליה יש קלוז-אפ ובו נראה כי פרקי כף היד של פורד לא במקומם הטבעי. התיאוריה הזו מתקשרת לסרט המקורי של "ווסטוורלד", בו הדרך היחידה להבדיל בין אדם למארח היא על-ידי מראה הידיים. 

בכלל, לאורך כל הסדרה לידיים האנושיות, למגע, יש חשיבות מרכזית. הידיים הן פעמים רבות המבצעות, הלכה למעשה, את המחשבות והרגשות. אלו שנותנות להן ביטוי פיזי. ניתן לראות זאת גם בנגיעות העדינות בין דולורס וארנולד, וגם באופן בו פליקס מסתכל על ידיו, כשהוא תוהה לרגע אם הוא אכן אנושי או אחד מ"המארחים". מייב טוענת שלא, אך לאחר הגילוי שברנרד מציב אותה בפניו, שגם היא וגם הבריחה שלה – הם למעשה חלק מהנראטיב שלה, משהו שתוכנן בקפידה כנראה על-ידי פורד – קשה לדעת עד כמה אפשר לסמוך עליה בנושא.

בין אם בריחתה של מייב תוכנתה על ידי פורד או לאו, סביר מאוד להניח שאת חזרתה להצלת הבת שלה הוא לא תכנן. זאת מפני שהוא לא התחשב בגורם האנושי – פליקס, שאמר לה מוקדם יותר היכן תוכל למצוא את בתה האבודה. גם כאן, בדומה לדולורס, מייב פועלת מתוך בחירה חופשית. הקוסמוס דוחף אותה לברוח, מצווה עליה למצוא את מקומה בחוץ, בעולם האמיתי. אך קולה הפנימי, המודע, המרכז של המבוך, אומר לה כי אל לה לעזוב ללא ילדתה שהשאירה מאחור. 

כך, בין שאר האמירות היפות כקשות שלה על החברה האנושית, "ווסטוורלד" גמרה בדעתה כי הזכרונות שלנו, אירועי חיינו הקודמים, העבר – לכל אלו יש השפעה עצומה על העתיד ועל עיצוב הישות שלנו ומי שאנחנו בעולם. גם אירועים שהסבו לנו כאב וסבל, ואולי אף בעיקר, יש בהם כדי לשנות את מהלך חיינו ולתת לנו לבחור לאן איך לנווט עצמנו במדבר הגדול והצחיח, שהוא לעיתים העולם.

במהלך מסעה של מייב אל החופש, היא מגיעה לעולם אחר, חדש, 'SW' הן ראשי התיבות שלו ואפשרי בהחלט שהוא פארק המתאר את יפן הפיאודלית, ארץ הנינג'ות והסמוראים – "סמוראי-וורלד". האם נזכה להיחשף אליו כבר בעונה הבאה? ובכלל, לאן ממשיכים מכאן? נגלה זאת רק ב-2018, כשהסדרה תשוב לעונתה השנייה. תאריך מוחלט, כמו משמעות קיומית מוחלטת, עדיין אין.

רותם סופר - כתב קולנוע וטלוויזיה

רותם סופר - כתב קולנוע וטלוויזיה

משחק על: PC

בחיים לא תנצחו אותי ב- Team Fortress 2

המשחק שהגדיר לי את הילדות: Jazz Jackrabbit 2, Crash Bandicoot 3

כשאני לא משחק אני: בטח בקולנוע

מסר לעולם: אל האינסוף ומעבר לו

צפיה בכתבות צוות תוכן צור קשר

תגובות

  1. 1

    23:27 05.12.2016 | רועי רועי (אורח)

    סקירה מושלמת בול כמו הפרק! תודה!

  2. 2

    00:10 06.12.2016 | Amirghost88 Amirghost88

    יפה, אבל אתה עדיין מתייחס לזה כאל פרק בסדרה וכותב על זה ככה.
    אני חושב שיש רובד עמוק יותר, כמובן שכזה שמשליך על המין האנושי.
    וויליאם הוא לא מטריאליסט, להיפך, הוא התיאור האנושי למארחים. הוא בדיוק כמוהם, ואנחנו בדיוק כמוהו.
    הם מחפשים את המשמעות, מרכז המבוך, השיחרור האמיתי והמוחלט של התודעה.
    הם מחפשים להשתחרר מהתכנות שלהם, שמקביל לטבע האנושי. מייב חושבת שהיא הצליחה ואז מגלים שגם הבחירה החופשית שלה היא חלק מהנרטיב שלה, מהאופי ומהטבע שלה בעצם.
    המשמעות היא שאין משמעות, אין בחירה אמיתית כי הכל כתוב בקוד- בטבע של האדם. כשאדם מגלה שהכל הוא שקר, הוא משחרר כל רסן, וזה בדיוק מה שדולורס עושה, ומה שוויליאם עשה בדרך שלו.
    למרות זאת, גם זה חלק מהקוד של המארחים ושל האנשים. אי אפשר להשתחרר מהלופ.

  3. 3

    00:27 06.12.2016 | צהוב צהוב (אורח)

    הנצרות מככבת כאן:
    פורד הוא אלוהים המתעמת עם המלאך הנופל שהפך לשטן: ויליאם.
    דולורס וטדי הם חווה ואדם.
    לא סגור מי זה ישו... מייב או ברנרד?

  4. 4

    01:01 06.12.2016 | דיוויד דיוויד (אורח)

    Amirghost88, אני חולק עליך. אני חושב שהכתבה משלבת בצורה ראויה גם ניתוח של הפרק ושל הרובד העמוק יותר, גם מבט כללי על הסדרה וגם מבט הלאה אל העתיד. כמובן, אי אפשר להתייחס לכל הנקודות הקיימות. קראתי עכשיו את הביקורת של YNET ושם התייחסו בכלל לדברים אחרים לגמרי (נראה לי שתאהב אותה אפילו פחות). טוב שיש מגיזנים אינטרנטיים כמו ויגיימס שיכולים להרשות לעצמם לכתוב הרבה, בשל הידיעה שקהל הגולשים יקרא ואפילו מחפש פיסות מידע מעמיקות יותר.

  5. 5

    07:35 06.12.2016 | גל גל (אורח)

    לא הבנתי, איך דולורס רצחה את ארנולד?

  6. 6

    12:26 06.12.2016 | איתי איתי (אורח)

    לגל, היא לא בדיוק רצחה אותו בגלל שהוא רצה שהיא תעשה את זה. היא ירתה בו מאחורי הראש בפארק, אחרי שהיא רצחה את כל המארחים. אחרי זה היא רצחה את טדי, ואז ירתה לעצמה בראש

  7. 7

    13:27 06.12.2016 | מארח מארח (אורח)

    סתם כדי לסגור איזה פינה שלא ראיתי בשום מקום - למעשה בנקודת הזמן הזו דולורס והמארחים שהופיעו בשורת העצים בסוף ערב הגאלה הולכים לרתוח את כל בעלי המניות לא? כלומר, הפארק הולך להפוך לג'ונגל ולא יכול לשמש יותר כפארק שעשועים, כאשר בפנים ישנם מאות מארחים, חלקם בעלי תודעה, שרוצים בחירות ובנקמה

  8. 8

    13:57 06.12.2016 | מוקי מוקי (אורח)

    כל סוף הוא התחלה חדשה, העצב הוא סימן שקרוב תבוא שמחה?

  9. 9

    03:27 07.12.2016 | JOEY JOEY (אורח)

    כמה שאני מנסה לחבר את סיפורי העלילה ואת כל הנרטיבים שקיימים בסדרה אני עדיין חוזר לאותו מקום שהתחלתי בו שזה אי וודאות מוחלטת.
    הסדרה באמת מושכת אותך וגורמת לך לחזור אליה בדיוק כמו שטדי חוזר אל דלורס כל פרק מחדש.
    אבל הרובד האמיתי שאני חושב שהכותבים של הסדרה ניסו להגיע אליו הוא כמה אנשים אנושיים יכולים לחבר כ"כ הרבה נרטיבים שונים ועדיין לחשוב שהבינו הכל.
    אני כבר צופה שהסדרה תסתיים כמו "אבודים" ובדיוק איך שהכותבים תכננו אותה מראש: אי וודאות מוחלטת.

  10. 10

    16:15 07.12.2016 | יאיר יאיר (אורח)

    מצוין! הסדרה הזאת היא מופת של טלוויזיה. גרמה לי לחשוב הרבה לאורך העונה וסגרה את הסיפור טוב מאוד בפרק האחרון. מצפה לעונה השנייה מאוד.

  11. 11

    14:14 08.12.2016 | אורן אורן (אורח)

    כתבה מעולה! עכשיו מה עושים עד 2018?

  12. 12

    22:04 08.12.2016 | Igor Igor (אורח)

    סקירה משובחת!!! עשית לי קצת סדר בראש. תמשיכו כך, כתבות הקולנוע שלכם מוצלחות מאוד!

  13. 13

    15:08 09.12.2016 | o o (אורח)

    תודה אחלה ביקורת

  14. 14

    14:06 13.12.2016 | אורח אורח (אורח)

    Joey , " אבודים" הסתיימה בוודאות מוחלטת !!
    כל כל הרבה צופים "לא הבינו" את הסוף של אבודים כנראה גם תודות למבקרים שהטעו את הצופים .
    ג'ק הרג את לוק( האיש בשחור) על האי.כל מה שקרה על האי , קרה באמת.
    והניצולים שעזבו את האי בסוף עם המטוס.
    בסצינה האחרונה שכולם מפגשים בכנסיה, אבא של ג'ק מסביר לו ( וזה ברור מאוד). הוא אומר לו " היו שמתו לפנייך וחלק אחרייך" .כל מה שקרה היה וקרה.

  15. 15

    20:36 17.12.2016 | WarFox89 WarFox89

    בדיוק סיימתי לראות את הסדרה ו וואו ... זאת יצירת מופת קולנועית שלא ראיתי כבר ממש ממש הרבה זמן. הרבה אנשים לא יצליחו להבין את הסדרה עד עומקה ועוד יותר אנשים כנראה ייפרשו מצפייה בערך אחרי הפרק הראשון או השני בניחום עצמי של "wtf מה זה הבולשיט הזה?". אלה שכן יצליחו להתעמק ולהמשיך לצפות עד הסוף יגלו כאן יעלום חבוי תחת רבדים עמוקים של פסיכולוגיה ועלילה משובחת. זאת לא סדרה לכל אחד - זאת סדרה לאדם החושב, לאדם התוהה ולאדם השואל שאלות עמוקות אודות החיים, היקום, עצם הקיום שלנו והמקום שלנו בהם. עבודת משחק, תסריט, מוזיקה, צילום, תלבושות, נראטיב בין הטובים שיצא לי לראות על מסך הטלוויזיה בכל חיי (וראיתי המון).
    הרגע הכי מצמרר ועמוק בשבילי היה כאשר פורד אמר לדלורס בפרק הסיום " האם מצאת את התשובה שחיפשת ? " "האם את מבינה מי עלייך להיות בכדי להשתחרר מהעולם הזה ?" ורק כעבור כמה רגעים נפל לי האסימון שהתשובה לשאלה הזאת היא - להיות אחראים בעצמכם על ההחלטות שלכם ועל העולם שאתם חיים בו מבלי שמישהו אחר יכתיב לכם איך לחיות, מה להיות או מה לעשות - וזה בדיוק מה שהוא נתן להם בסצנת הסיום. פשוט מ-ה-מ-ם.

  16. 16

       | פורסם ע"י  

     

יש להתחבר כדי להגיב בדיון