איך הופכים סרט מקסים משנות ה-90' לסלט ממוסחר ורועש
כולנו מכירים את Space Jam, לא משנה מה הגיל שלנו. בין אם הייתם ילדים קטנים שראו אותו בתקליט בשנות ה-90', או אם אתם כמוני וראיתם אותו בבלו ריי רק לאחרונה, כולם מכירים את הקונספט העיקרי מאחורי הסרט הזה: שילוב של אגדת הכדורסל מייקל ג'ורדן (Michael Jordan) עם הדמויות הצבעוניות והמופרעות שעשו לכולנו את הילדות לקצת יותר טובה - הלוני טונז, בסרט שכולו הומור ורגעים מוזרים אך מבדרים באותה מידה אפילו אם אין לכם מושג קלוש על עולם הכדורסל. היה מדובר בקלאסיקה מיידית. חברת .Warner Bros קלטה את הפוטנציאל לסרט המשך רק אחרי 25 שנים, כנראה כדי לתת לשחקן NBA אחר מספיק זמן כדי ליצור מורשת גדולה שתצליח להשתוות (או לפחות להתקרב) לזו של ג'ורדן. האם היא הצליחה לתפוס את הקסם הייחודי של הסרט הראשון? לא, אבל היא סיפקה סרט כיפי לכל המשפחה בניסיון לעשות זאת. מה השתבש בדרך ומה הצליח קצת יותר? בואו ונראה.
סלאם דאנק? לא ממש
כל המרכיבים נמצאים בדיוק כמו בסרט הראשון - כוכב כדורסל מוצא את עצמו בעולם של הלוני טונז ומחוייב לשחק כדי לוודא שדמויות כמו באגס באני, דאפי דאק, ספידי גונזלס וטאז ישארו בחיינו. במקרה הזה, במקום מייקל ג'ורדן יש לנו את לברון ג'יימס (Lebron James) אשר יחד עם בנו דום שמגולם ע"י סדריק ג'ו (Cedric Joe), נשאב אל תוך היקום-מחשב של WB, גלקסיה אשר מלאה ברשיונות של החברה כמו הארי פוטר, משחקי הכס ובין היתר - גם הלוני טונס. כדי לברוח, על השניים להביס את האלגוריתם הרשע ששולט ביקום הזה, אותו מגלם דון צ'ידל (Don Cheadle), שמחליט שיש לו שנאה בוערת ללברון לאחר שהוא סירב להצעה עסקית שהאלגוריתם יזם. לברון מגלה שהעולם של הלוני טונז ננטש, והיחיד שנשאר שם הוא באגז באני. השניים יוצאים לגייס את כל הדמויות האהובות והמוכרות במטרה לשחרר אותו ואת הבן שלו חזרה לעולם האמיתי במונטאז' מלא בקסם והומור. באותו זמן, האלגוריתם מגייס אליו את דום, בעל אהבה לתכנות ומשחקי וידאו, ומפנה אותו נגד לברון שדוחף את דום לכיוון קריירת כדורסל בלי לשים לב לאהבה האמיתית שלו.
לברון מנסה להיות שחקן טוב, הוא באמת משתדל. אבל הוא פשוט לא שם. יש לו אישיות כריזמטית, בכך אין ספק, אבל בכל הסצינות שלו בהן הוא הופיע בגרסת לייב-אקשן, המשחק שלו הרגיש חלש ולא מוצלח במיוחד. גם כשהוא מנסה לתת משפטים חינוכיים ומלאי השראה לכל מיני דמויות במהלך הסרט, זה מרגיש כאילו אני נמצא בפרסומת שמנסה לגרום לי להאמין שאני אוכל לעשות כל מה שאני רוצה כל עוד יהיו לי את נעלי הנייק החדשות. כנראה שאין לו יותר מדי עתיד בתור שחקן, אבל בתור מדבב? זה כבר סיפור אחר. כשלברון מופיע בגרסה המצויירת שלו, הוא נותן את כל הנשמה ומצליח לגלם את עצמו יותר טוב משאר הרגעים המצולמים בסרט. ומה הוא עושה כשהוא לא נותן מונולוגים לדור העתיד? בעיקר עושה פרצופים מבולבלים למצלמה למראה הלוני טונז והטירוף שהם מביאים איתם.
ומה עם הנבל אתם שואלים? אני מצטער, אבל אני פשוט לא מצליח לראות את דון צ'ידל בתור האיש הרע - הוא פשוט לא מתאים לתפקיד. כל פעם שצ'ידל הופיע בתור האלגוריתם הנקמני זה הרגיש כאילו הוא משחק בהגזמה כדי למכור את העובדה שהוא הנבל כאן. וברגע שזה הופך להיות ניכר, אי אפשר להתעלם מזה. נכון, הוא משמש כהייפ מן מעולה כשזה מגיע למשחק הכדורסל הגורלי בסוף הסרט, או כשהוא מנסה לשכנע את דום לצאת נגד אביו, בין אם זה דרך האנרגיות שהוא מעביר דרך המסך או עם שפת הגוף שלו, אבל ברגע שהוא חוזר להיות הבחור חסר הסבלנות שחייב אפקטים מיוחדים בסאונד כדי להתריע על כך שהוא כועס, הוא מאבד את כל האמינות שהייתה לו.
סרט שמרגיש כמו פרסומת באורך שעתיים
Warner Bros? היי, יש לי שאלה: למה לעזאזל הפכתם את הסרט הזה לפרסומת ענקית עבור החברה שלכם? בניגוד לדיסני שמצליחה לעשות יקומים משותפים לכל הזכיונות שלה דרך הנסיכות האייקוניות או עם ה-MCU, אין שום סיבה הגיונית שאאמין לכך שפניווייז הליצן חולק יקום עם השודדים המשוגעים מ-Mad Max, ועצם העובדה שאני רואה אותם על אותו מסך יחד עם לולה באני פשוט הופכים את החוויה ללא מצחיקה ודי מוזרה (ולא בקטע טוב). זה נראה כאילו WB ציפו שנתלהב מהקרוסאובר הזה ברמה שהעולם התלהב מ-Ready Player One, אבל לפחות שם הם הפכו את זה לטיפה יותר אמין וטיפה פחות ממוסחר וישר לתוך הפרצוף שלנו. הקהל הצעיר שהיה איתי באולם לא הבין מה הוא רואה מול העיניים, וגם אם הרגעים הספציפיים האלו כוונו דווקא לקהל הבוגר יותר - זה עדיין נעשה בטעם רע.
אציין לשבח את האנימציה המעולה של הסרט, שמצליחה לשלב בין סגנון דו-מימד מקסים ברגעים הראשונים בעולמות המצויירים של הלוני טונז ו-DC, לבין סגנון תלת-מימד שנותן ספין מודרני לדמויות האלו ומראה מרענן שהם היו צריכים לקבל כבר ממזמן. האפקטים המיוחדים וה-CGI שמשתמשים בהם במשחק האחרון גם כן ראויים להערכה, בעיקר בעיצוב המעוות שנתנו לכמה שחקני כדורסל מתחרים והשימוש היצירתי ב"כוחות" של הדמויות המשתתפות.
השורה התחתונה
אז כן, Space Jam: A New Legacy הוא סרט כיפי עם אנימציה מעולה, שלא תמיד מצליח לספק את ההומור החד שהתרגלנו לראות מהדמויות של הלוני טונז. לברון מנסה להיות הדמות הראשית שמחזיקה את הסרט על הכתפיים ומובילה אותה אל עבר סלאם דאנק מוחץ, אבל בפועל האחריות הזו מונחת על כתפי הלוני טונז שצריכים לתת הופעה מבדרת הרבה יותר ממה שלברון ודון צ'ידל מספקים ביחד. תוסיפו לכך את העובדה שכל מה שמסביב מרגיש כמו פרסומת כפויה לכל מה שקשור ל-WB, וזה הורס מאוד את חווית הצפייה. אם אתם מחפשים סרט ללכת לראות עם האחים הקטנים כי הם שמעו שבאגז באני נמצא שם, לכו תראו את הסרט הזה, רק אל תסבירו להם מי זה הליצן הקריפי שנמצא בקהל.
*רוצים לקבל את כל החדשות החמות ישר לנייד? הצטרפו לערוץ הטלגרם של Vgames!*
תגובות
1
| פורסם ע"י