הרשמה

ביקורת טלוויזיה: "סדרה של צרות" - הרוע מעולם לא היה מהנה כל-כך

אנחנו מצטערים להודיע לכם שמה שאתם עומדים לקרוא היא ביקורת חיובית בהחלט על סדרת מקרים מצערת לחלוטין. ראו הוזהרתם.

'נטפליקס' עשו זאת שוב - למרות פגמים קלים, "סדרה של צרות" היא הפקת מקור אפלולית, סוחפת, מצחיקה ומיוחדת במינה. או במילים אחרות: הסדרה שתחמם לכם את החורף.

"סדרה של צרות", הפקת המקור החמה מהתנור של רשת 'נטפליקס', היא חוויה קצרה ואיכותית, באורך שמונה פרקים בלבד. בסופה היא עלולה לעורר בקרבכם חשק לשני דברים. האחד, הוא שהעונה השנייה תצא כמה שיותר מהר, כי הסדרה המיוחדת בשונותה הזאת היא כיף כיפי מאוד. השני, הוא לראות כמה מסרטיו של במאי הקולנוע ווס אנדרסון, ביניהם "מלון גרנד בודפשט", "ממלכת אור הירח", "עמוק במים" ו"המרוץ לצמרת של מקס פישר", שעולים בראש בזה אחר זה במהלך הצפייה בפרקים השונים.

זאת גם הבעיה המרכזית של הסדרה: היא כל-כך שואבת השראה ודובקת בסגנון בימויו הקולנועי המיוחד של אנדרסון, אך לא עולה בידה להגיע לרמת העוקצנות, השנינות והשלמות של רבים מסרטיו. עבור אלו הבקיאים בחומריו של אותו במאי מוכשר, עשויה להיות מורגשת אכזבה קלה ותחושה כי ניתן היה לעשות זאת טוב יותר, אך יתכן שזאת משאלת-לב מעט בלתי אפשרית. כי באמת קשה לחשוב על במאי קולנוע, או טלוויזיה במקרה הזה, שסגנונם דומה לזה הקפדני והמדויק של אנדרסון. אולי, אולי, קצת נואה באומבך ("פרנסס הא") ואפשר שגם ריצ'רד אייואדה ("צוללת"), שסרטיהם דומים באופיים. למרות זאת, אין באלו כדי להוריד המון מערך היצירה הטלוויזיונית החדשה הזו.

'נטפליקס' מפתיעים פעם אחר פעם ברמת האיכות שלהם, ביוזמה שלהם ובתשוקתם המתפרצת להפיק פרויקטים שלפעמים קיים סיכוי שאפילו לא יעבדו. קצת רקע למי שלא מכיר: "סדרה של צרות", שאחד מיוצריה הוא בארי זוננפלד ("גברים בשחור") מבוססת על ספרים באותו השם מאת למוני סניקט (שם העט של דניאל הנדלר). בבסיסם, אלו ספרי ילדים שמספרים על שלושה - ויולט, קלאוס ואחותם התינוקת סאני - שאיבדו את הוריהם בשרפה ונאלצים להתמודד עם מהמורות ומכשולים רבים, בעודם בורחים מהרוזן אולף המרושע, שחושק בממון הרב אותו ירשו. ספרי הסדרה מתובלים בהרבה הומור שחור, ציניות, סרקזם ואירוניה על שלל גווניה, כמו גם במשחקי במילים. דבר המקנה להם את ייחודיותם הממכרת.

באופן לא מפתיע ובניגוד לשאר העולם, בארץ סדרת הספרים נכשלה. חמישה ממנה תורגמו לעברית והשאר לאור חוסר ההצלחה - לא. ב-2004 יצא סרט הוליוודי, בו גילם ג'ים קארי את הרוזן אולף. את חווית הצפייה באותו הסרט קשה לי לשכוח. הייתי ילד קטן, לבד בבית, וצפיתי בסרט בגפי בסלון. בחושך. בודד. זה היה קצת מפחיד עבור ילד צעיר ושנים רבות תהיתי לעצמי למה הסרט הזה הרבה יותר עצוב משמח. מדוע לילדים המסכנים האלו קורה דבר רע אחר דבר רע ואז אחד עוד יותר נורא. זה סיפור ילדים, הוא אמור הרי להיות טוב, עם קשתות בענן וחדי קרן וכאלה בסך הכל, לא? מסתבר שלא. הסרט היה אפל (בעיקר עבור ילדים) ועקב היותו חריג, הוא נותר בזכרוני לזמן רב.

לכן, כששמעתי ש'נטפליקס' יוצרים סדרה שלמה סביב אותה חווית ילדות מרירה וזכורה היטב שהייתה לי, התרגשתי עד הגג. לנעליו של הרוזן אולף נכנס הפעם ניל פטריק-האריס, שמנצל את מלוא הוירטואוזיות שלו כדי לגלם אנטגוניסט ייחודי, שמרבה להתחפש לדמויות שונות ומגוונות. כמעט כל רגע שלו על המסך הוא תענוג גדול. בדומה לקארי, גם הוא שחקן קומי נפלא, לכן איננו נופל ממנו ברמתו. הדמות שיצר קארי בסרט מרושעת יותר מטיבה, החזות שלה מאיימת יותר. פטריק-האריס, גם בזכות מימדיו הדקים יותר, פחות מפחיד ויותר מאיים ומרושע באופן משעשע. מאז ימיו כבארני סטינסון ("איך פגשתי את אמא" כמובן) לא נהניתי לראות אותו כך. הוא תפור לתפקיד.

צמד הילדים, אותם מגלמים השחקנים המתחילים מלינה וויסמן ולואי היינס, גם הם עושים עבודה טובה. בכלל, כל הקאסט מספק הופעות מרשימות ומהנות של דמויות אקסצנטריות ומטורללות, כאלו שלא רואים כמותן כל יום על המרקע (חכו שתפגשו את המומחה לזוחלים ד"ר מונטגומרי מונטגומרי). דמויות רבות כאן, טומנות בחובן ביקורת על צד מסוים חברה, על אנשים כאלו ואחרים בה. אך אין זו ביקורת חזקה או כבדה מדי, שכן הסדרה נהנית מאופי קליל, שאף דומה באופיו הקומי לסרטים המצוירים של באגס באני וחבורתו. לעיתים זה מרגיז קמעה, כי מתקבלת הרגשה שאין פואנטה ושהפאן מגיע על חשבון עלילה יותר ממוקדת.

אף על פי כן, זה גם מה שהופך את הסדרה הזו למיוחדת ומרעננת עד כדי כך. בפעמים רבות נדמה שהיא חוטאת קצת למטרה ולא ממש חכמה כמו שהיא חושבת שהיא. זאת, משום שיש בה שטיקים עקביים, שצורת ההצגה החוזרת שלהם לא מקורית מספיק ולכן גם לא מצחיקה כפי שיכלה להיות. עם זאת, איפה עוד בטלוויזיה יש סדרה כזאת? עם תפאורות כאלו, עם בימוי וצילום מסוגננים ומדויקים שכאלה, עם משחקי מילים, סרקזם, עוקצנות, חכמה והומור שחור רך שכזה. אחת שמשלבת בין "לוני טונס" "הארי פוטר", "המספריים של אדוארד", "צ'ארלי בממלכת השוקולד" (גם וייב של טים ברטון יש כאן) וסרטי ווס אנדרסון ביחד. אין כזאת, לפחות לא אחת שאני ראיתי, דבר המפצה בגדול על פגמיה המעטים ומעניק לה את גוונה הקומי-אפל הנפלא.

"למה אתה שונא אותנו כל-כך?", שואלת ויולט בודלר את הנבל שרודף אחריה ויעשה הכל כדי להשיג את הונה העצום. "כי זה כיף!", עונה הרוזן אולף בקולו המבדר של פטריק-האריס, כשהוא מחופש לאישה מגוחכת למראה - ומסכם בכך חלק נכבד מתכליתה של הסדרה. כי זה כיף. זה כיף עצום. ביטוי שמשמעו כאן הוא: מאוד כדאי לכם - אלו שמתחברים לסגנון המתואר בביקורת זו - לצפות בסדרה הזאת.

רותם סופר - כתב קולנוע וטלוויזיה

רותם סופר - כתב קולנוע וטלוויזיה

משחק על: PC

בחיים לא תנצחו אותי ב- Team Fortress 2

המשחק שהגדיר לי את הילדות: Jazz Jackrabbit 2, Crash Bandicoot 3

כשאני לא משחק אני: בטח בקולנוע

מסר לעולם: אל האינסוף ומעבר לו

צפיה בכתבות צוות תוכן צור קשר

תגובות

  1. 1

    17:38 16.01.2017 | df df (אורח)

    תודה רבה.
    הארה: תוכל להפוך שמות של סרטים לקישורים לIMDB פעם הבאה? :)

  2. 2

    00:21 17.01.2017 | צריך להיות צריך להיות (אורח)

    נח בומבך לא ?

  3. 3

    12:31 18.01.2017 | אשר אשר (אורח)

    הסרט של גים קארי היה מעולה!

  4. 4

    17:26 22.01.2017 | נועם נועם (אורח)

    ביקורת חכמה ומדיוקת, תודה :)

  5. 5

       | פורסם ע"י  

     

יש להתחבר כדי להגיב בדיון